פסק-דין בתיק ע"פ 8766/04

מהות הערעור

1.         זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד הנשיא אמנון כהן) בת"פ 3801/03. בית המשפט הרשיע (ביום 21.4.2004) את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום - פציעה בנסיבות מחמירות כשהעבריין נושא נשק קר, לפי סעיף 334 ובצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בגזר הדין (שניתן ביום 9.9.2004) השית בית המשפט על המערער 3 שנות מאסר לריצוי בפועל ו-12 חודשי מאסר על-תנאי, לתקופה של שנתיים מיום שחרורו, שלא יעבור עבירה של תקיפה מסוג כלשהו.

הערעור מכוון נגד ההרשעה, ולחלופין כלפי חומרת העונש. 

רקע עובדתי

2.         על פי העובדות, כפי שנקבעו בהכרעת הדין, בעת האירוע היה המערער מטופל במרכז מתאדון בירושלים (להלן - ממ"י). ביום 23.2.2003, סמוך לשעה 10:30 (כך לפי כתב האישום), בחצר בית הספר דנמרק בירושלים, חתך המערער את משה דוד (להלן - הנפגע)בפניו, בסכין יפנית.

הנפגע לא הגיש תלונה במשטרה.

פציעתו של הנפגע התגלתה כאשר הגיע לממ"י, והחובש של ממ"י, דוד כהן (להלן - החובש), הוזעק בעקבות מידע שנמסר לו על אדם פצוע בחצר. הוא העיד כי משהבחין בפציעת הנפגע, שאל אותו מי חתך אותו. תחילה השיב הנפגע כי אינו יודע. החובש העיד כי לאחר מכן, בתשובה לשאלתו האם המערער הוא שדקרו, השיב הנפגע בחיוב.

החובש העיד כי הודיע לנפגע שהוא (החובש) חייב להודיע על כך למשטרה, ואכן החובש הוא שהגיש תלונה על האירוע. בית משפט קמא קבע כי הנפגע עשה כל מאמץ כדי לא להפליל את המערער בעדותו, ולפיכך הכריע את דין המערער בלא להיזקק לעדות הנפגע, שהותירו, כדברי בית המשפט, רושם מגוחך.

3.         הראיות אשר הובאו בפני בית משפט קמא כללו את עדות החובש; עדות הנפגע אשר הכחיש שאמר לחובש כי המערער הוא שדקרו; עדות דוד בר מוחא (להלן - בר מוחא), אשר על פי הודעתו במשטרה היה עד למעשה הדקירה, ואולם בעדותו בבית המשפט התכחש להודעתו; עדות גובת ההודעה של בר מוחא; עדות אם המערער; וזיכרון דברים שנרשם על ידי רב-פקד שמוליק בן עמוס, רמ"ח כללי מרחב מוריה.

בית משפט קמא סמך את ידיו על עדות החובש, אשר נמצאה מהימנה בפניו. החובש סיפר פרט הידוע לו בדבר הרקע לאירוע: סכסוך בין הנפגע למערער שמקורו חשד של המערער כי אשתו בגדה בו עם הנפגע. זאת, בנוסף לעדותו כי הנפגע סיפר לו סמוך לאחר האירוע שהמערער הוא שפצעו.

בית המשפט העדיף את הודעתו של בר מוחא במשטרה, אשר הוגשה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות), על פני עדותו בבית המשפט שבה הכחיש את אמרתו במשטרה.

בית המשפט גם ראה לנכון לסמוך על זכ"ד שנערך על ידי רפ"ק בן עמוס, אשר שוחח עם המערער כשבועיים לאחר האירוע, עת הובא לחקירה בעניין אחר. לפי הזכ"ד, לפני החקירה שוחח בן עמוס עם המערער בעניין "תיק הדקירה" והאופן בו חתך בפניו של הנפגע. לפי הזכ"ד, אמר המערער לבן עמוס בעניין זה: " מי שדורך לי על היבלת אני דורך לו על הראש ...". דברים אלה נתפסו על-ידי בית-משפט קמא כ"ראשית ראיה ואולי אף למעלה מכך".

עוד סמך בית משפט קמא על עדות אמו של המערער, צילה אדריאן, ממנה למד כי דברי המערער, לפיהם כשעה לאחר האירוע היה אצלה, אינם אמת.

טענות המערער

4.         הסניגור המלומד ראה לנכון לבחון את הכרעת הדין במיקרוסקופ (עמ' 5 לפרוטוקול). לדידו, הראיות שבאו לפני בית משפט קמא לא היו מהימנות ולא ניתן לסמוך עליהן לצורך הרשעה. הסניגור פרס את טענותיו ואת הנימוקים להן בהרחבה. שקלנו את כל טענותיו. עם זאת, לא ראינו להתייחס בדברינו שלהלן לכל טענותיו, אלא לטענות המרכזיות שהעלה בכתב ובדיון לפנינו.

דיון

אמרת בר מוחא

5.         הסניגור טוען, כי לא היה מקום לקבל את אמרת בר מוחא במשטרה הן בשל כך שהשופט לא נימק מדוע הוא מעדיפה על עדותו של בר מוחא - בניגוד להוראת סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות - והן בשל העדר חיזוק לאמרה זו. עוד טען הסניגור בקשר לבר מוחא, כי יש להיזהר באמרותיו, משום שהוא משתמש בסמים, מפני שהוא עבריין "כבד" אשר לא מן הנמנע כי הוא מכיר את רזי סעיף 10א, ומשום שאמרתו במשטרה חסרת הגיון ואינה מתיישבת עם יתר הראיות.

6.         אין אנו מקבלים טענות אלה של הסניגור.